פסק-דין בתיק עת"מ 348/08

1.         בפני שלוש עתירות , אשר הדיון בהן אוחד, ואשר עניינן השגה על חיוב בארנונה.

2.         העותרת מנהלת מפעל לייצור מוצרי מזון , באזור התעשיה בר-לב שבתחום המשיבה.

3.         המשיבה דרשה מהעותרת תשלום ארנונה לשנים 2007, 2008 ו- 2009 (לכ"א מהשנים בנפרד).

4.         העותרת השיגה על הדרישות וביקשה לקבוע כי החיוב שהוטל עליה הינו מפלה ובלתי סביר באופן קיצוני.

5.         יוער כי העתירות בפני הינן שלוש משרשרת עתירות דומות שהוגשו על ידי העותרת , אשר נידונו בבית משפט זה בפני מותבים שונים וכבר הוכרעו. ערעורים על פסקי הדין שם תלויים ועומדים בבית המשפט העליון.מאחר וטענות שני הצדדים בעתירות שבפניי דומות לאלו שנטענו שם - אביא את תמצית הדברים כפי שהובאה בפסקי הדין שכבר ניתנו.

6.         שטח השיפוט של המשיבה מחולק לשני אזורים - אזור א' ואזור ב' .

באזור א' נכסים שאינם נמצאים בתחומו של יישוב המוכר כועד מקומי או נכסים שנמצאים בתחום ישוב המוכר כועד מקומי, שהמחזיק בהם אינו תושב של אותו ישוב.

באזור ב' נכסים הנמצאים בתחומו של ישוב המוכר כועד מקומי והמחזיקים בהם אינם תושבים של המועצה.

בשנת 1998 הוסיפה המשיבה אזור ג'  הכולל נכסים השייכים לאזור התעשיה בר-לב. מפעלה של העותרת נמצא באזור זה ובעניינו התנהלו הליכים שונים בין הצדדים. אזור זה ותעריפיו אינם רלבנטיים להכרעתי זו.

7.         תעריפי הארנונה באזור א' גבוהים מאלה שבאזור ב'.

8.         בעתירות שהגישה העותרת היא טענה כי הפער בין התעריפים הינו מפלה ואינו סביר וכי היה מקום לחייב אותה בתעריפים הנהוגים באזור ב' או לחילופין בתעריפים הרלבנטיים החלים ברשויות מקומיות אחרות בעלות מאפיינים זהים לאלה של המשיבה ו/או החלים על פי ממוצע בין רשויות במקומיות שונות (הכל כמפורט בחוות דעתו של ד"ר ברודניץ, אשר צורפה לעתירות).

9.         המשיבה טענה בתגובתה כי המחלוקת בין הצדדים כבר הוכרעה בפסק דין מיום 29.7.10 בע"א 5262/08 מילגד נ. מטה אשר (להלן: "פסק דין מילגד"), בו נקבע כי אין המדובר בהפליה פסולה אלא באבחנה מותרת, המבוססת על שווי הקרקע בשני האזורים. המשיבה גם טענה כי נתוני ההשוואה שהביאה העותרת, שהסתמכו על חתך חברתי כלכלי במועצות אזוריות אחרות, אינו רלבנטי לצורך קביעת תעריפי הארנונה וכי לכל היותר הוא יכול להוות שיקול אחד מיני שיקולים רבים של הרשות המקומית.המשיבה טענה כי למעשה, אין קורלציה כלל בין חתך חברתי-כלכלי לבין הארנונה המוטלת באותה רשות וכי היה על העותרת להביא גם נתונים על היקף הגבייה בפועל , שטח המבנים שנישומו שם וייעודם ועוד רשימה ארוכה של קריטריונים כפי שנקבעו בפסיקה שנסקרה על ידי המשיבה בסיכומיה. המשיבה טענה כי העותרת לא הוכיחה טענתה לפיה שיקולי המשיבה, בקביעת תעריפי הארנונה שלה, חורגים ממתחם הסבירות.

10.        יוער כי ביום 2.5.01 ניתן פסק דינו של כבוד השופט ביין בה"פ 127/00 מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ נ. המועצה האזורית מטה אשר (להלן: "פסק דין מילוטל"). מפעל מילוטל ביקש לבטל את צווי הארנונה שהוציאה המשיבה לשנים 1996-2000,בטענה שתעריפי הארנונה בהם חוייב באזור א' מפלים לעומת אלו שנקבעו לאזור ב'. כבוד השופט ביין קבע כי ההבחנה בין האזורים אינה סבירה ומפלה, מאחר והיא נסמכת על קריטריון יחיד והוא האם הנכס נמצא בתחום ישוב המוכר כועד מקומי והמחזיקים בנכס הם תושבי אותה מועצה (דהיינו האם הנישום נתון למיסוי כפול של המועצה והועד המקומי).

המשיבה טענה כי בעקבות פסק דין הנ"ל היא פעלה לצמצום הפערים בין אזור א' ואזור ב' בדרך של העלאת התעריפים באזור ב' והורדה שלהם באזור א', באישור האוצר ובהסתמך על חוות דעת שמאי ואף ערכה בשנת 2002 שינויים בהגדרת אזורי המיסוי בצו הארנונה וכי, כאמור, בפסק דינו של כבוד השופט עמית בענין מילגד (שאושר על ידי כבוד השופט רובינשטיין בבית המשפט העליון) נקבע כי האבחנה החדשה שבוצעה הינה סבירה.

11.        מטעם המשיבה הוגשה חוות דעת מטעם השמאי והכלכלן, מר רם סידיס. המשיבה טענה בתגובתה כי היא התבססה על חוות דעת זאת בקביעת התעריפים.

12.        המשיבה טענה, כי התעריפים שנקבעו על ידה מצויים בטווח שבין תעריפי המינימום והמקסימום שנקבעו בתקנות ההסדרים מידי שנה, וכי אין להתערב בשיקול דעתה בקביעת התעריפים.

13.        העותרת הגישה סיכומי תשובה וטענה כי אין בסיס לטענת המשיבה לפיה סוגיית ההבחנה בין האזורים כבר הוכרעה בפסק דין מילגד. לטענתה, פסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין ניתן בדעת מיעוט כאשר שופטי הרוב המליצו להמתין עם ההכרעה עד הכרעה בדנ"א 7398/09 עירית ירושלים נ. שירותי בריאות כללית התלוי ועומד שם, וכי בשלב זה המדובר בהחלטת ביניים ולא בפסק דין. כן נטען כי נקבע שם במפורש כי החלטת כבוד השופט עמית רלבנטית לנתונים בעניין שבפניו בלבד.

העותרת טענה כי היא לא היתה מודעת לחוות דעת זאת עד לקבלת תגובת המשיבה לעתירות. לפיכך, הגישה העותרת חוות דעת נגדית של השמאי והכלכלן, מר דרעי, כאשר כל צד בסיכומיו ביקש לאמץ את קביעות השמאי מטעמו.

14.        ב"כ העותרת חזר וטען כי גם אם הרשות המקומית רשאית לסווג נכסים בתחומה בהתאם לשיקולים לגיטימיים, הכלל הקובע הינו כי על שיעורי הארנונה להיות זהים בגין נכסים בעלי אותו סיווג, וכי הטלת ארנונה בתעריפים שונים על נכסים בעלי סיווג זהה בתחום אותה רשות, מחייבת את ביטול התעריפים המפלים בשל חוסר סבירות מהותית, שמקורה בהפליה וקיפוח.